סיבוב מלא ברכבת מסביב לטאיוואן
- ehashkes
- 16 בספט׳
- זמן קריאה 15 דקות
עודכן: 12 בנוב׳
מה לא יהיה בפוסט הזה: העמקה במצב הגיאופוליטי המורכב סביב טאיוואן.
מה כן יהיה: מסע לאתרים מרכזיים ופחות מרכזיים מסביב לטאיוואן ברכבת בלבד: סיבוב שלם עם כיוון השעון.
הרכבת היא כלי תחבורה מעולה בטאיוואן. היא אמנם לא מהירה ומגניבה כמו ביפן, אבל היא מחברת בקלות בין ערים שונות בכל רחבי טאיוואן. המרחקים הם לא עצומים (לא תהיה נסיעה של יותר מכמה שעות בודדות) והמחירים שלה די זולים (עשרות שקלים לנסיעה לאדם). היות שהאי הוא הררי חוץ מחלק מאזורי החוף, רוב הערים והאתרים נמצאים בחלק ההיקפי של האי - ושם גם עוברת הרכבת.
לפני שיוצאים לדרך: אם החלטתם להגיע, אל תשכחו את המצלמה, כי זה אחד מהמקומות הכי פוטוגניים שבהם אי פעם תבקרו.
הרכבת יוצאת, נתחיל במסע.
ההתחלה (והסוף): טאיפיי
אתם תנחתו פה, אז מן הסתם טאיפיי תהיה נקודת הפתיחה שלכם. אנחנו נחתנו בשעת ערב מוקדמת בשדה התעופה היעיל שליד העיר, שגם מחובר ברכבת למרכז עצמה.
רצינו לעשות משהו רגוע לערב הראשון. אז אחרי שקצת התארגנו ב-Airbnb, הלכנו ברגל לאחד האתרים הבולטים בעיר - היכל הזכרון של צ'יאנג קאי שק, מנהיג המפלגה הלאומית בסין (שנוצחה על ידי המפלגה הקומוניסטית בסין גופא) ומייסד טאיוואן. מדובר במבנה לבן עצום, עם גג כחול בסגנון סיני מסורתי, והדלת הכי גדולה שראיתי בחיי. ההיכל נראה למרחוק, ונישא מעל כיכר גדולה שאליה מחובר במדרגות מפוארות. בקצה השני של הכיכר יש את היכל הקונצרטים הלאומי והתיאטרון הלאומי.
רק ביום למחרת התחלנו להבין את העיר. העיר עצמה מתקדמת, נקיה, מודרנית - אבל רגועה. ויש לה גם מערכת נוחה של רכבת תחתית ועילית. מהרבה מקומות בעיר אפשר לראות את בניין טאיפיי 101, שהיה בעבר (2004 עד 2009) המגדל הכי גבוה בעולם (508 מטר ו-101 קומות) לפני שהבורג' חליפה בדובאי עקף אותו. הבניין עצמו מאוד פוטוגני, כפי שניתן לראות בתמונות בפוסט, אבל גם בקומות העליונות בבניין יש מחזה מאוד מעניין. כדי לייצר איזון בבניין במקרה של רעידות אדמה, המהנדסים של הבניין בנו משקולת ענק עגולה וצהובה, שחוצה מספר קומות. אם הבניין מתנדנד לכיוון אחד בגלל רעידת אדמה או רוחות חזקות, משקולת הענק תזוז לכיוון השני וככה תמנע מהבניין זעזוע חזק מדי. זה ממש "וואו" להיות שם, לראות את משקולת הענק ולשים לב לתנודות הקטנות שלה בתוך הבניין. שווה לשלם את מה שצריך כדי לעלות לקומות העליונות, וכמובן יש נוף אינסופי לכל העיר. ואם חפצתם בתצפית מעולה על הבניין עצמו, יש גבעה בשם "הר הפיל" במרחק הליכה (עם לא מעט מדרגות) שממנה יש נוף מרהיב לעיר ולמגדל.
עוד אתר שאסור לפספס בטאיפיי, במיוחד לחובבי ההיסטוריה, הוא מוזיאון הארמון הלאומי. המוזיאון מארח מאות אלפי חפצים ופריטים שמייצגים אלפי שנה של היסטוריה סינית. במהלך הנסיגה שלה במלחמת האזרחים, המפלגה הלאומית לקחה חפצים מהעיר האסורה בבייג'ינג והם כיום אצורים במוזיאון הארמון.
אבל רק התחלנו. טאיפיי היא בית לאינספור מקדשים. מהר מאוד למדנו שטאיוואן מאוד דאואיסטית, דת\פילוסופיה סינית עתיקה, ורוב המקדשים מוקדשים לאותה דת (יש בטאיוואן גם בודהיזם ודתות מיעוט אחרות, שדי דומות לדאואיזם מבחינת האמונה והמנהגים, אנחנו לא הצלחנו להבחין). הדאו\טאו הוא "הדרך" בשפתם, והדת מאמינה בדרך ובתפיסת עולם שהמרכז שלה הוא ערך האיזון; רעיון הין ויאנג (אותו עיגול חצי שחור וחצי לבן שבתוך כל חצי ממנו יש נקודה בצבע ההפוך) למשל מגיע מהדאואיזם.
המקדשים הדאואיסטים הם צבעוניים באופן יוצא דופן, עם פסלים ססגוניים של חיות ויצורים שונים, גגות מעוטרים, ופסל במרכז המקדש של האל המרכזי שלו מוקדש המקדש. בחזית המקדש - מעין קדירה גדולה ומעוטרת עם מקלות קטורת. לצד המקדש - לרוב יש מעין כבשן שבו שורפים שטרות "כסף" שקונים מהמקדש, בתקווה שהכסף הזה יגיע לקרובי משפחה בעולם הבא. מקדש באואן בלב טאיפיי הוא מקדש גדול וחשוב שמומלץ לביקור, בעוד שמקדש לונגשן הוא המקדש הכי עתיק בעיר, עם מפל מלאכותי וליד אזור בילוי וקניות פעיל.
חוץ מלתפיסה הדאואיסטית, גם לקונפוציאניזם יש מקום של כבוד בטאיוואן. באמצע העיר, ליד מקדש באואן, תמצאו גם את מקדש קונפיוציוס הלאומי, שבנוי באותו תוואי ומבנה של מקדשים דאואיסטים אבל הרבה פחות צבעוני מהם. במקום פסלים של אלים - המילה הכתובה עומדת (מילולית) במרכז המקדש. יש במקדש ההוא, לאור חשיבותו הלאומית, גם הסברים באנגלית על המקדש ובאופן כללי על תפיסתו של קונפיוציוס.
עוד משהו לעשות במרכז טאיפיי הוא לראות את הגנים הבוטניים היפים, למרות שהייתי מתעדף אותם נמוך יותר מדברים אחרים בעיר. בנוסף, בטאיפיי, ובכל עיר בטאיוואן, יש גם לא מעט "שווקי לילה", רחובות שכשמם כן הם - שווקים שמתעוררים בלילה עם המוני דוכני אוכל וקניות. אם בישראל יוצאים לברים ולבתי קפה עם חברים - בטאיוואן שוק הלילה הוא המקום להיות. וזה מקום נפלא לראות את תרבות האוכל המקומית (גם אם אנחנו לא אכלנו כלום כי אנחנו שומרי כשרות). אפשר לקנות שם גם את ה"bubble tea" המפורסם שהומצא בטאיוואן, תה עם כדורי טפיוקה צמיגיים. ועוד הרבה מאוד דברים.
ואם כבר אמרנו תה. צמוד לטאיפיי, בהרים שמסביב לעיר, יש אזור שלם לגידול תה בשם מאוקונג. הגישה לשם היא באמצעות רכבל שעולה מהעיר אל ההרים של מאוקונג, ומהם נשקף נוף מדהים לכל העיר העצומה הזאת, שנראית מכאן כמו בתוך קערה עצומה. אפשר בקלות גם לזהות את בניין טאיפיי 101 מרחוק. חוץ מהנוף, תוכלו להסתובב בין שדות התה וגם לשתות תה בבתי תה. תה כבר אמרנו?
גם מחוץ לטאיפיי, אך במרחק נסיעה לא ארוך ממנה לא מעט מה לעשות. טאיפיי, הרים סביב לה. ובעיניי, אזור ההרים שמסביב לעיר הוא הכי יפה באי (טכנית המחוז הגדול שמסביב לטאיפיי נחשב ל"עיר טאיפיי החדשה", למרות שרוב האזור בכלל לא עירוני). התחושה היא קצת כמו הרי ירושלים (האזור האהוב עלי בארץ), רק יותר גדולים ודרמטיים. למרות הקרבה לעיר הגדולה (לא יותר משעתיים ברכבת או אוטובוס), יש תחושה של ריחוק ותגלית - frontier - עם כפרים נידחים בערפל שבין ההרים. באזור זה תוכלו לצאת ללא מעט טיולי יום בלתי נשכחים:
קבוצה אחת ומאוד שווה לביקור של כפרים, שאפשר לשלב בטיול יום אחד, הם אלו שנמצאים לאורך מסילת הרכבת "פינקשי". המסילה היא שריד לתעשיית מכרות שבנו היפנים בעת הכיבוש שלהם, ובדרך הרכבת עוצרת במספר עיירות שלשעבר היו במוקד תעשיית הכרייה.
עיירה ראשונה, בעצם כפר קטנטן, הוא "כפר החתולים", או בשמו הרשמי - הוטונג. כמו הרבה כפרים באזור, הכפר תלוי על צלע של הר, ויש בו כמה שורות של בתים. כמו שהבנתם משמו, יש בו גם חתולים. לא יותר חתולים מרחוב ממוצע בנחלאות, אבל מסתבר שמתישהו מישהו עלה על הקונצפט הגאוני של להביא לכפר חתולים ולשווק את הכפר ככפר החתולים. ואכן כיום יש בכפר תמונות של חתולים בכל מקום, עיטורי חתולים בגשר שמוביל מתחנת הרכבת אל הכפר, שתי קפה שמוקדשים לחתולים, מזכרות עם תמונות של חתולים וכו'. זה עובד, הרי אנחנו עצרנו שם, ולא חסרים לנו חתולים בחיים. אבל הכפר היה שווה כיעד גם ככה לנוכח סביבתו הציורית וההררית. יש ליד הכפר גם מוזיאון להיסטוריה של הכרייה באזור וכמה מסלולי הליכה קצרים.
כפר החתולים, יש בו חתולים, תסמכו עלי התחנה הבאה - שיפן. זה כפר של רחוב אחד שדרכו עוברת מסילת הרכבת. לאורך המסילה - פסטיבל אחד מתמשך עם חנויות, דוכני מזון ועוד. האזור התפרסם כי בו אפשר להפריח לשמים פנסים\מנורות, בעצם כדורים פורחים קטנים - מדליקים אש בחלק התחתון שלהם והם עפים לשמים. אז השמיים בשיפן אכן מכוסים באותם כדורים פורחים קטנים. זה מנהג לא מאוד סביבתי. יש כאלה שמתנדבים לאסוף את השאריות של המנורות שנפלו מהשמים מהסביבה הקרובה, אבל למי שרוצה יש גם אופציה להפריח פנסים\מנורות מחומרים מתכלים. במרחק הליכה משיפן יש גם מפל, אולי אחד היפים בטאיוואן, שמכונה "מפלי הניאגרה הקטנים". בואו נגיד שאין הרבה במשותף בין מפלי הניגארה העוצמתיים ומפלי שיפן הקטנים, אבל הם כן המפלים הכי רחבים בטאיוואן ודי יפים בפני עצמם.
שיפן. מרחוק תזהו פנס פורח תחנה אחרונה - פינקשי, שעל שמה נקרא קו הרכבת. עוד כפר צבעוני עם "old street" - רחוב קניות שבעצם מהווה מרכז הכפר, לצד נחל ורחובות חמודים. ליד פינקשי, יש אזור הררי שניתן לטפס אליו, ה"crags". האתר נקרא גם "ההר הצהוב הקטן" כמו ההר הצהוב (חואנגשאן) המפורסם בסין, הר עם פסגות מחודדות מעל העננים. ואחרי שהייתי בשניהם - אני ממש מבין את הדמיון. אחרי שמטפסים ומטפסים ומטפסים לפסגות ה-crags (חלק מהטיפוס היה תלול והרגיש די מסוכן, במיוחד אם גשום), בסוף מגיעים לעמדת תצפית שבה הנוף די דומה למה שרואים בהר הצהוב. פסגות ירוקות מעל העננים. שווה להגיע, רק טפסו בזהירות.
נוף אופייני לאזור פינקשי
זוג עיירות נוסף שהגיוני להגיע אליהן ביום אחד הוא ג'יופן וג'ינגוושי.
ג'יופן, שגם היא בנויה על צלע הר, היא אולי המקום המפורסם ביותר בטאיוואן מחוץ לטאיפיי. החזית של העיירה על צלע ההר, אם פונים להר, נראית כמו כפר מואר מתוך סרט ילדים של סטודיו גיבלי (ספציפית יש שמזכירים את הסרט Spirited Away). בגלל שהוא מפורסם, יש בו עומס רב של תיירים, אז רק אל תגיעו ביום ראשון העמוס וכן תגיעו בשעות הבוקר המוקדמות. את היום שם התחלנו מבית תה מפורסם (אשתי הזמינה תה תפוזים מדהים, אני התאכזבתי דווקא), בית התה אמאי. בגלל שהגענו מוקדם היינו הראשונים שם, ויכלנו לבחור מקום שצופה לנוף המדהים של המפרץ בתחתית ההר. התה היה יקר, אבל בסדר, משלמים גם על המיקום. אחרי שסיימנו את התה הסתובבנו בסמטאות העיירה שגם בהן יש נוף יפה למפרץ, אבל גם הצצה לחיים האמיתיים. כרגיל, כשהולכים טיפה ימינה ושמאלה מהמקום של התיירים, מגלים שאנחנו לבד לחלוטין.
מג'יוופן לקחנו אוטובוס לג'ינגוושי, שהייתה בעבר מרכז של מכרה זהב שהיפנים בנו במהלך הכיבוש שלהם. ליד העיירה יש מוזיאון פתוח חמוד (אבל בכנות קצת מאכזב) שמראה כיצד נראו חלק מתשתיות המכרה. אנחנו כרגיל נהננו יותר מהנוף ומשיטוט אקראי בסמטאות של העיירה, שגם הן על צלע הר (תתכוננו לעליות וירידות) אבל כמעט שאף תייר לא הגיע לעיירה עצמה. הערפל והקור המתון בהחלט הוסיפו לאווירה.
משם לקחנו מונית לנקודת תצפית על מפעל גדול ונטוש, שהצמחייה כבר השתלטה עליו מזמן. אווירה של סוף העולם, ולא היו שם תיירים חוץ מאיתנו. הגשם והערפל רק הוסיפו לתחושת המסתורין.
וולאי שווה עוד טיול יום מטאיפיי. וולאי הוא כפר גדול של מיעוט בשם אטאיאל. התחלנו את היום בכפר, איך לא, בבית קפה (קפה הלן) שצופה לכפר ולגשר שעובר מעל הנהר שחוצה את הכפר. האטרקציה המרכזית בכפר היא מפל שבמרחק הליכה ממנו (מפל גבוה אבל nothing to write home about), אבל אנחנו נהננו כרגיל פשוט לטייל בסמטאות הכפר. יש בכפר כמובן "old street", כאמור השם בטאיוואן לרחוב הקניות והאוכל המרכזי של כפרים ועיירות. נקניקיות שמנות הסתמנו כאוכל הבולט בכפר, לצד ערמונים קלויים. נכנסנו בכפר גם למוזיאון שמוקדש לתרבות האטאיאל, למרות ששלוש קומות המוזיאון התמקדו משום מה בעיקר בתיקי במבוק שאנשי האטאיאל מייצרים, ולא בהיבטים אחרים של התרבות שעניינו אותנו. אם בא לכם, יש גם בכפר מלונות עם מעיינות חמים.
חוואליאן
מטאיפיי המשכנו מסביב לאי לחוואליאן, עיר בצפון מזרח האי. עיר קטנה, אבל מלאה באנרגיות.
חלק מהמדרכות בעיר עשויות משיש, מה שנותן לה חזות מיוחדת. כמובן שיש בעיר גם שוק לילה, אחת האטרקציות המרכזיות בעיר (שבפני עצמה אין בה המון אטרקציות). בשוק מכרו כל מיני אוכלים אקזוטיים, ולמשל ראינו בשר קרוקודיל למכירה. למרבה הצער, העיר הייתה אחת מהנפגעות המרכזיות מרעידת האדמה שהייתה בטאיוואן ב2024.
אוטובוס ישיר מהתחנה המרכזית בעיר הביא אותנו למקום שבו אפשר לצאת לערוץ טארוקו.
ערוץ טארוקו
ערוץ טארוקו הוא אחד מהדברים היפים ביותר לעשות בטאיוואן, ואולי אפילו גם באסיה (לפי הלונלי פלאנט). מדובר בפארק לאומי ענק (1,200 קמ"ר), שבמרכז שלו ערוץ מים בצבע תכלת שמוקף בהרים; הבדלי הגבהים בין תחתית הערוץ ופסגות ההרים הם דרמטיים, ויכולים להגיע למעל 3,500 מטרים. אציין שרעידת אדמה ב-2024 פגעה משמעותית באתר, אז תבדקו מה פתוח לפני שאתם מגיעים.
יש מסלולים שונים בתוך הפארק הלאומי (חלקם צריכים רישוי), אבל חווית רוב המטיילים הפשוטים ממוקדת מסביב לערוץ עצמו, שבה יש אתרים שונים שצופים לערוץ מזוויות שונות. הליכה בין האתרים הללו יכולה לארוך זמן רב, אז רבים מתניידים ברכב בין אתרי הערוץ או נרשמים לסיור (מאורגן או פרטי). אנחנו לעומת זאת ניצלנו באופן אסטרטגי את קו האוטובוס שעובר מדי פעם בין אתרי הערוץ. תוך תשומת לב אדוקה ללו"ז של האוטובוסים, מנקודת הפתיחה רכבנו על האוטובוס ישירות עד לסוף הערוץ, וכל פעם התקדמו תחנה אחת או שתיים לכיוון הפתיחה לאתר הבא, עד שחזרנו בהדרגה לאזור הפתיחה בסוף היום (קראתי שאין אוטובוסים מאז רעידת האדמה אז תבדקו לפני שאתם מגיעים). מה ראינו בדרך?
"מקדש מעיין הנצח" - מקדש בצלע הר שמשתלב באופן יפייפה במפל שיוצא ממנו כביכול. אחד הדוגמאות היפות שראיתי בחיי לשילוב בין טבע למבנה מעשה ידי אדם; התמונה לא עושה די חסד.
"מנהרת תשעת העיקולים" - מנהרה חצי פתוחה (עם מעין "חלונות") שפתוחה לנוף הערוץ, הליכה של פחות מקילומטר בכל כיוון.
"שביל שקדנג" - הליכה של שעה לכל כיוון לצד הערוץ, שבחלק הזה מקבל צבע כחלחל שקוף. בדרך תעברו גם שרידים של כפר שפעם היה שם (להבנתי החלק הזה די נחרב ברעידת האדמה).
בולוואן - הליכה קצרה לצד הכביש שבו תוכלו לראות מפלסים שונים של גשרים תלויים ונוף לערוץ.
שביל באיינג - הליכה של פחות משעה לכל כיוון דרך מנהרות ולצד הערוץ. לקראת סוף השביל תוכלו לראות גשרים יפים מעל הערוץ, מפלים, נוף להרים ו"שטיחי מים", מקלחות טבעיות בתוך אחת מהמנהרות
מפלים בטארוקו 
שטיחי מים במנהרה
אחרי יום עמוס להפליא חזרנו לחוואליאן, בדרך לתחנה הבאה. ביום הבא המשכנו דרומה ברכבת, שוב עם כיוון השעון מסביב לאי.
צ'ישנג
חיפשנו מה לעשות בין חוואליאן לתחנה הבאה בתור, ודי בפוקס הגענו לצ'ישנג, מהמקומות האלה שפחות מתויירים אבל שווים יותר מהאתרים המפורסמים. מדובר בעמק חקלאי בין ההרים של מזרח טאיוואן. ליד תחנת הרכבת אפשר לשכור מעין רכבים קטנטנים, כמעט קלנועיות, וככה להתנייד במהירות ברחבי האזור (אמנם לא במהירות של רכב אבל יותר מהר מברגל). הנוף של שדות אורז האינסופיים, כשברקע ההרים, הוא די מיוחד. ביום שהיינו שם היה תמהיל של עננים ושמש שנתן את התאורה המושלמת לצילומים, ראו להלן. חוץ מזה אפשר פשוט להסתובב באזור ולחקור את הכפרים בסביבה. באחד מהם מצאנו מוזיאון שמוקדש לתרבות ההאקה, קבוצה אתנית שגרה בסביבה ובדרום סין. המוזיאון לא גדול במיוחד, אבל לימד קצת על תרבות ההאקה שנוכחת באזור. הייתה למשל במוזיאון תצוגה של פיוטים בעלי שורה אחת שכתובים באותיות קידוש לבנה סיניות. תרגמנו חלק באמצעות המצלמה בגוגל טרנזלייט. לזכרוני אחד מהם הצהיר על כך ש"בלי Heirlooms (חפצים שעברו במשפחה בירושה) אני כלום ושום דבר". מדכא. לא האמנתי שאפשר באמת לכתוב פיוט של משפט אחד, אבל מסתבר שאפשר.
עוד תוכלו לראות באזור סימנים של התרבות והכלכלה המקומית - גלגלי מים, תעלות השקיה ומעין תחנת כביסה בשימוש המים שזורמים בין שדות האורז. טיול יום ממש כיף ו-underrated.
אחרי שסיימנו להסתובב והחזרנו את הקלנועית - המשכנו דרומה ברכבת, איך לא.
טאיטונג
בדרך דרומה עצרנו לקונקשן בטאיטונג. לא בטופ 10 של הדברים לעשות בטאיוואן ולכן לא התעכבנו בה, אבל היה מספיק זמן לצאת מתחנת הרכבת ולבקר במהירות אזור ארכיאולוגי (פארק אתר פיינאן) עם שרידי אבן של יישוב פרה-היסטורי, מיצגים עתיקים שונים וגם שחזור של בתים מסורתיים מעץ. אל תגיעו במיוחד אלא אם אתם במצב דומה לשלנו.
עוד משהו ראוי לציון על טאיטונג הוא אחד הסמלים שלה, סירה מסורתית אדומה-לבנה עם ציורים פשוטים וחרטום מחודד שמתעקל כלפי מעלה. העיר שוכנת על החוף המזרחי של האי, בעצם לחופי האוקיינוס , ולכן הים הוא חלק מההוויה שלה. גם אם רק תעצרו בתחנת רכבת תראו סימנים לגאוות המקומיים בסמל הזה.
הנגצ'ון וקנטינג
משם התקדמנו ברכבת דרומה לקצה הדרומי של האי. ישנו בעיר הנגצ'ון, שבפני עצמה חמודה אבל אין בה ממש מה לעשות (יש שם שרידים לחומה ומגדלי שמירה עתיקים). העיירה היא בעיקר פתח לפארק לאומי קנטינג. בפארק תוכלו לעמוד מילולית בנקודה הכי דרומית באי, שלידה מגדלור יפה, אבל גם תוכלו להגיע לחופים טרופיים. לא הכי יפים בעולם אבל למה לא.
ליד הפארק יש תחנה כוח גרעינית. אפשר לראות אותה מרחוק ואם באמת מעניין אתכם להיכנס למרכז מבקרים חמוד שלא בתוך התחנה עצמה. אם בא לכם ללמוד קצת על סוגים שונים של ייצור חשמל - שם המקום.
מהנגצ'ון סיימנו את המסע שלנו דרומה, וממנה התחלנו להצפין ברכבת. ממשיכים את הסיבוב עם כיוון השעון.
קאושיונג
התחנה הראשונה בדרך צפונה היא גם העיר השניה בגודלה בטאיוואן. קאושיונג עיר קצת "כבדה" ביחס לערים האחרות. למשל לא היה ממש נוח ללכת בה, ויש בה יותר זיהום אוויר ביחס לערים אחרות בטאיוואן. ועדין, היא מעניינת ויש מה לראות. למשל, באחד מתחנות המטרו שלה יש את המיצג הצבעוני הזה (עצרנו בתחנה במיוחד כדי לראות וחזרנו לרכבת הבאה).
אחר כך הגענו למוזיאון אמנות מודרנית, מרכז האומנות Alien, שממוקם במעין בקו"ם לשעבר של הצבא. האמת שלא התרשמנו במיוחד מהאמנות, אבל נהננו לקרוא את תיאורי העבר מהמקום. כמו שאתם מצפים - בקו"ם.
התחנה הבאה בעיר - Pier 2, באזור אחסון ולוגיסטיקה לשעבר ליד המזח, שהרשויות החליטו להפוך לאזור צעיר ומגניב כדי להחיות קצת את העיר. המחסנים לשעבר מאכלסים כיום מוזיאונים קטנים, חנויות מעניינות, מרחבי עבודה משותפים ועוד. כדי להפוך את האזור למגניב, העיר הציבה פה פסלים מוזרים שונים.
בצפון העיר יש אגם שמסביבו יש כמה פגודות, פסלים דאואיסטים ומקדשים ראויים לציון. תכלס כאן טמון הקסם התיירותי של העיר, וההליכה ביניהם הייתה מעניינת.
קינחנו את ההיכרות שלנו עם העיר בביקור במתחם של כמה מבנים מסיביים שנבנו עבור בוגרי הצבא הטאיוואני, והתרשמנו מהאדריכלות הברוטליסטית. מהמתחם סיימנו בקאושיונג ומשם המשכנו להצפין.
טאינאן
הגענו לטאינאן, העיר הכי עתיקה בטאיוואן - העיר התאכלסה לראשונה על ידי ההולנדים עוד במאה ה-16. בקצה של העיר יש מבצר הולנדי לשעבר בשם "זילנדיה", וממנה יש קצת נוף על הסביבה.
אבל העיר בעיקר מוכרת כי התברכה במקדשים רבים, חלקם איקוניים, מן הסתם רובם דאואיסטים. בגלל זה יש לה את המעמד הכי קרוב שיכול להיות בטאיוואן לעיר דתית, אפילו שאין ממש תחושה של עיר עתיקה (בניגוד ללוקאנג, ראו להלן). בשלב הזה כבר הבנו באופן כללי איך נראה מקדש דאואיסטי, אז לא התעניינו מאוד, אבל היו גם חידושים בטאינאן. למשל, הלכנו ליד מקדש שמחוץ אליו היה טקס כלשהו של זביחה למתים. אז אם אתם באמת מתעניינים בדאואיזם - טאינאן היא המקום לחוות אותו בצורתו המגוונת ביותר.
יש גם מה לעשות מחוץ לעיר, ואנחנו לקחנו מונית שליוותה אותנו לשני אתרים:
אחד היה אתר דאואיסטי שבו פסל ענק וחלול של דרקון. אם נכנסים אליו, אפשר לראות גלריה אחר גלריה של פסלים גרפים וצבעוניים שמתארים את הגיהנום בצורתו הדאואיסטית. ברקע - הקלטות של צרחות ועינויים. מרגיש כמו בית רדוף-רוחות בלונה פארק. באתר השני ראינו בריכות מלח גדולות ששימשו להפקת מלח בכמויות מסחריות. לא משהו מאוד מיוחד אבל כן כדאי לראות אם אף פעם לא ראיתם איך מפיקים מלח, ומקום מעולה לילדים.
ג'ייאיי (או צ'ייאיי)
הסיבה שהגענו לכאן היא כדי להגיע ליעד הבא, אלישאן. אבל גם בפני עצמה, ממבט שני, ג'יאיי היא עיר חמודה. בעיר עצמה יש מקדשים צבעוניים; פארקים; מוזיאון עם מודלים של בתי הכלא בטאיוואן (בבניין שבעצמו היה בית כלא); הינוקי - כפר עירוני קטן בסגנון יפני (מבנים יפניים וחנויות); וגם עוד מוזיאון לאומנות מודרנית (נחמד ותו לא). במרחק אוטובוס לא ארוך מהעיר יש אתר של בריכות חמות שאליו הגענו, גוונזילינג.
אבל העיקר הוא אלישאן, כאמור. אנחנו עשינו טעות - לא הזמנו מראש אוטובוס מהעיר לאלישאן כי עשינו גזרה שווה מההגעה לטארוקו שהייתה ספונטנית. היה אפשר גם להזמין כרטיסים בחנויות סבן-אלבן, אבל לא נשארו מקומות על אוטובוסים בבוקר, מה שאומר שהיום שלנו בפארק יתקצר וזה סתם חבל. בכל זאת, החלטנו לקום ממש מוקדם ולראות אם אפשר בכל זאת לקבל מקום על האוטובוסים הראשונים. מסתבר שהם כן שומרים מכסה בכל אוטובוס לאלו שלא הזמינו מקומות - אבל המכסה נגמרת מהר. בסוף הצלחנו לעלות על האוטובוס השני שיצא בבוקר לאלישאן. אם אתם שם תזמינו מראש.
אלישאן
התמונות היו מבטיחות. אלישאן היה אתר הטבע שהכי חיכיתי לו בכל טאיוואן. היער המסתורי שבתמונות נראה מיוחד והרכבת שעוברת בין האתרים השונים בתוך הפארק נשמעה כמה שמשלימה את החוויה. יש גם כמה מקדשים יפים ומיוחדים בדרך, לצד אגמים קטנים.
אבל אני מודה שטיפה התאכזבתי מאלישאן. היער היה יפה אבל מלא בתיירים, וההליכה על שביל עץ מוגבה (כמו במקומות אחרים במזרח אסיה) לא אפשרה תחושה של להיות בטבע אמיתי. גם מצאנו את עצמנו מחכים לרכבת הרבה זמן ונלחצים שלא נפספס את האוטובוס האחרון חזרה. אבל זה אחד משני אתרי הטבע המוכרים בטאיוואן, אז שווה להכיר.
הרבה יותר נהנתי מהדרך חזרה. עצרנו בכפר בשם פנקיהו. מדובר בכפר קטן בהרים, כבר הבנתם שזה מה שאני אוהב, וסמוך לכמה מסלולים מקסימים בתוך יערות בקבוק. כמובן, יש בו גם "old street" עם חנויות מסוגים שונים - ובית קפה חמוד במקום אסטרטגי. מסתבר שבכפר הזה הייתה\עדין יש תעשייה של קופסאות מזון ("בנטו") - כאלה שאפשר לקחת לעבודה או לבית הספר וזהו, יש לכם ארוחה. העצירה שם הייתה מהחוויות האלה שלא תוכננו מראש אבל הופכות להיות הכי זכורות.
לוקאנג
עוד תגלית שלנו על הדרך. לוקאנג היא הכי קרובה לעיר עתיקה שמצאנו בטאיוואן. הסמטאות הצרות (יש סמטה מאוד צרה שקרויה על שם הקושי ללכת בה כזוג), המקדשים אפופי-העשן, המוזיאונים הקטנים, החנויות החמודות ומבני העץ נותנים לעיירה תחושה של מוזיאון באוויר הפתוח.
אחד מהסמלים המפורסמים של לוקאנג הוא באר (כיום יבשה) שבתוכה עוברת חומה - חציה בתוך השטח הפרטי של בית לצד הסמטה וחציה בסמטה הציבורית עצמה. זה היה אקט של נדיבות מטעם המשפחה, לשתף את המים שלה עם הציבור הרחב.
שווה יום למי שחובב היסטוריה.
בדרך צפונה מלוקאנג עצרנו בצ'אנחואה, עיר קרובה ללוקאנג ויותר משעממת ממנה. האתר המרכזי שיש לראות בה הוא פסל בודהה עצום עם נוף לכל האזור. גם בעיר זו יש גלריות שמציגות בצורה צבעונית את "18 רמות הגיהנום" הדאואיסטי (במקדש נאנטיאן) אם אתם חובבי הג'אנר של לונה פארק קריפי.
ראש הר האריה (שיטושאן)
המשכנו צפונה. הפעם הגענו למקום שלא ממש מוכר לתיירים, הר ראש האריה, שכנראה קרוי על שם צורת ההר. החלטנו להגיע לפה כי חיפשתי עוד מלפני הטיול מקומות שמשלבים טבע ומבני דת, כי הגעתי לתובנה שאני נהנה מהשילוב הזה. בחיפושיי עלה הר ראש האריה - לפי התיאורים הר עפוף ערפל, שבו אפשר להעפיל למקדשים (גם בודהיסטים הפעם) באמצע הטבע. והאמת שבניתי ציפיות, וקצת התאכזבתי. רוב המקדשים היו סגורים, מבחוץ הם לא נראו מאוד מיוחדים. לא היה ערפל, והנופים היו מרהיבים פחות ממקומות אחרים שבהם היינו.
יותר נהנתי מהכפר שבו ישנו לפני ואחרי העלייה להר, נאנג'ואנג. מדובר בעוד כפר ציורי שאותו חוצה נהר שמעליו עם גשר חבלים בין שתי גדותיו. וכמובן, שוק תוסס באמצע הכפר ו"old street". אגב, הנחנו בטעות שיהיה קו אוטובוס חזרה מהר ראש האריה לאותו כפר כשסיימנו את הירידה מההר, אבל גילינו במרכז המבקרים הפעיל שהיה שם שלא היה אוטובוס לכפר, ומונית תהיה יקרה וייקח לה זמן להגיע. שני אנשים גילו הבנה למצב שלנו והציעו להקפיץ אותו לנאנג'ואנג, נחמד מצידם.
מננאנגו'אנג המשכנו להצפין היישר לעיר שבה שהתחלנו. חזרה לטאיפיי. לא עצרנו בדרך, אבל ראוי לציין מה שראינו בדרך - את עיר הלווין של טאיפיי, סינצ'ו, שמארחת את אחת החברות הכי חשובות בעולם - TSMC. חברה זו אולי לא מוכרת כמו אפל ומיקרוסופט, אבל היא מייצרת את הצ'יפים הכי מתקדמים בעולם, אלה שבאייפונים ובמחשבים הכי מתקדמים. אפשר לארגן שם ביקור, אבל צריך בשביל זה תיאום מראש, מה שלא עשינו. אז דילגנו על אזור זה והמשכנו עד לטאיפיי.
חזרה לטאיפיי
תבלו פה ובסביבה של העיר כמה זמן שבא לכם - ראו לעיל.
לא ציינתי קודם, אבל בטאיפיי יש בית חבד וקהילה יהודית קטנה. מבנה בית החב"ד, מרחק הליכה מאזורי מפתח בטאיפיי, מושקע מאוד, ובעצם מתפקד כמוזיאון שלם להיסטוריה של היהדות וישראל. יש שם גם אמנות, בואו נגיד, מעניינת (תבקרו ותראו), ובית כנסת קטן אבל יפה. יש שם גם מסעדה כשרה לא רעה וקצת יקרה.
לקינוח, אתאר כמה אתרים אחרונים שראויים לציון בטאיפיי. הראשון הוא מוזיאון לדתות העולם, שמעבר להסברים די טובים (גם באנגלית) על דתות שונות, כולל יהדות, יש בו גם כולל אוסף של מיניאטורות של מבני דת שונים בעולם. בגלל המוזיאון הזה החלטתי שאני אוהב מיניאטורות - והלכתי לאחר מכן למוזיאון מיניאטורות שלם שיש בעיר (פחות מרשימות מאלו שבמוזיאון הדתות). אתר נוסף הוא בעצם רחוב שבו התיישבו בורמזים שהיו קשורים לצבא. אז הרחוב הוא בעצם "מיני בורמה" עם מקדש בורמזי קטן, מסעדות בורמזיות וכתובות עם הכתב העגול שלהם. החזיר אותנו אחורה לטיול בבורמה שגם עליו כתבתי בבלוג.
כשאתם מוכנים לחזור, תגיעו ברכבת לשדה התעופה. אולם ההמראות של שדה התעופה רצוף במיני-תערוכות סביב דברים שאפשר לראות בטאיוואן - כנראה שתזהו את רובם בשלב הזה שאחרי המסע.
ועוד טיפ - יש אתר נהדר של מישהו בשם ניק קמבל עם מלא מידע שימושי על כל מקום בטאיוואן. הנה הקישור.
טיסה נעימה!
תגובות