העירוניות של שכונת העוני, דהרווי

דהרווי. צילום: Leonora Enking

דהרווי ידועה כשכונת העוני (slum) הגדולה בעולם. בפועל יש בעולם שכונות עוני גדולות יותר, למשל בפקיסטן, אך דהרווי היא כנראה האיקונית ביותר, וכיכבה בסרטים כמו Slumdog Millionaire. היא יעד מרתק למי שרוצה ללמוד על התווהות טבעית של עירוניות, כלכלה ופשוט על החיים עצמם, בלי פילטרים.

השכונה צפופה מאוד. השטח של דהרווי הוא בערך שני קילומטרים מרובעים, וההערכה היא שכמיליון אנשים גרים בשכונה. כלומר, צפיפות של 500 אלף לקמ״ר. לשם השוואה, במנהטן הצפיפות היא פחות מ-30 אלף, בפריז 21 אלף, תל אביב פחות מ-8 אלף, ובעיר עזה 13 אלף (טרם המלחמה). רוב התושבים חיים במעין פחונים רבי קומות, צפופים צפופים.

כשהייתי במומבאי ביקרתי בשכונה, והדרך המומלצת לעשות את זה היא באמצעות הארגון המקומי Reality Tours שתורם את ההכנסות לחינוך בקהילה (לי הרגיש מאוד נכון לבקר כך וללמוד, מניח שיהיו כאלה שיחשבו אחרת).

תעשייה בדהרווי. צילום: Ekabhishek

כשנכנסים לשכונה ישר רואים את הייחודיות שמאפיינת אותה: הכלכלה המקומית. וספציפית, יש שני אזורים בשכונה: תעשיה ומגורים. התחלנו באזור התעשיה שבו התעשיה הכבדה (והרעילה). למשל, רואים למשל המוני מפעלים זעירים לכל שלב בשרשרת הערך של מחזור פלסטיק: מיון, ריסוק, גריסה, ניקוי וכו. כמו מיקרוקוסמוס של כלכלה שלמה. התושבים שגרים באזור התעשייתי הם בדר״כ עובדים זמניים ששולחים כסף למשפחותיהם.

באזור המגורים גרים בעיקר תושבי הקבע, אבל יש גם אינסוף עסקים אחרים, פחות כבדים, למשל מאפיות, חרס וטקסטיל, וגם פה כל שרשרת הערך.

בשכונה הקטנה בגודל יש מיני-אזורים ייעודיים לקהילות שונות, ובליל השפות שנשמע (אני עצמי לא הצלחתי להבחין בהבדל) הוא עצום, וכולל שפות מכל הודו: הינדי, מראטהית, טמילית, מלאיאלאם, גוג׳ראטית ועוד. ההערכות הן שההכנסות של העסקים בשכונה מגיעות ל600 מיליון עד מיליארד דולר בשנה.

עוד זווית על דהרווי. צילום: Kristian Bertel

הסמטאות צרות אז אין מכוניות (יש אופנועים), מלבד ב2-3 כבישים ראשיים. אולי זה יפתיע, אבל חוויית ההליכה שם (לפחות עבורי) נעימה יחסית למקומות אחרים בעיר, אין ריחות לא נעימים ופחות קשה ללכת משאפשר לחשוב. ברוב הדירות יש מים זורמים אך לא אסלות, כי אם יהיו תשתיות ביוב פרוסות בכל השכונה, אלו ייהרסו שוב ושוב בגלל הצפיפות, וזה לא טוב לאף אחד.

ולכן יש בעיקר שירותים משותפים - חלקם ציבוריים וחלקם בתשלום. אומרים שיש אסלה אחת ל-1400 תושבים (זה לא סביר, מניח שיש יותר). בכל אופן, לא יודע איך, אבל זה עובד.

הפארק המרכזי של דהרווי (הצילום היחיד שלי)

היו תהליכי פיתוח עירוני בשנים האחרונות ובוצעו מעין תכניות פינוי-בינוי באופן מוגבל. יש לתכניות אלו אופוזיציה מקומית, ולכן בנו עם השנים רק מספר בודד של בניינים. אבל דירות בבניינים האלה מאוד מבוקשות ומסתבר שמחירי הדיור בכלל מאוד גבוהים בשכונה, שבה כל סנטימטר מנוצל.

אך גם במקום הצפוף הזה יש ריאות ירוקות! המקום היחיד שבו אמרו שאפשר לצלם היה בפארק המרכזי שבאמצע השכונה. בפארק יש מסלול ריצה וחדר כושר לא רע.

וחוץ מזה יש בשכונה מוסדות מכל סוג שהוא: חינוך, רפואה, בנקאות, מרכזים קהילתיים, מסגדים ומקדשים, ממשל מקומי.

המיקום של דהרווי ממש טוב (ראו מפה לעיל), במרכז של מומבאי וצמוד לתחנות רכבת מרכזיות, מה שמושך אל השכונה אנשים מכל רחבי הודו. עבורם, המעבר לדראווי היה דרך לתת למשפחותיהם חיים יותר טובים.

ולכן לא צריך לשפוט שכונת עוני בעיניים שלילות בלבד. היא גם מקום שוקק של עירוניות, פעילות כלכלית וקהילתיות.

קהילתיות זו התבטאה למשל בקורונה. היה אפשר לנחש שהשכונה תהפוך למוקד מסיבי של קורונה לאור צפיפותה ותנאי התברואה. אך באמצעות התארגנות קהילתית, כולל מאמצי בידוק ואכיפה קהילתיים וחלוקת מזון מדלת לדלת, היא הצליחה, לפחות בגל הראשון, לבלום את ההתפשטות המהירה. דהרווי היא מיקרוקוסמוס מדהים של כלכלה ופעילות אנושית, למרות האתגרים והצפיפות. והאנשים בשכונה לא נראים עצובים או מוטרדים מכך שיש מקומות יותר עשירים בחוץ - זה הבית שלהם.

ובגלל שכל סנטימטר בשכונה קריטי, אפשר גם ללמוד מהשכונה הרבה על ניצול מקסימלי של שטח.