הטרק באיסלנד שבו העולם מתפרק סביבכם

הנה המלצה למה לא לעשות: לצאת טרק של ארבעה ימים כשיש לכם רק יומיים. במיוחד לא לבד. אבל הנה גם המלצה חיובית: תעשו את טרק לאוגווגור.

המשפחה שלי טסה לאיסלנד, מדינה מופלאה לכל הדעות. מעבר לאינספור אתריה המיוחדים, יש באיסלנד טרק מיוחד של בערך 55 ק"מ שאמור לארוך ארבעה ימים - טרק לאוגווגור (Laugavegur). בטרק אמורים ללכת מאזור עם מעניינות חמים בשם לנדמנלאוגר (Landmannalaugar) ועד ליער ת'ורסמורק (Þórsmörk). הוא מוכר כאחד מהטרקים המיוחדים בעולם, עוד מעט תבינו למה. ואיך אפשר לטוס ליעד הזה ולא לעשות את אחד הטרקים המיוחדים בעולם?

נוף טיפוסי בטרק

אבל היות שהמשפחה שלי פחות הייתה בקטע של טרקים ולא רציתי לעזוב אותה לאורך זמן, ובהתחשב באילוצי הלו"ז של הטיול, נותרו לי יומיים שבהם הייתי יכול לצאת לטרק המפורסם. הטרק לא פתוח רוב השנה בגלל שלגים, ונפתח רק בקיץ (צריך להתעדכן במועד הפתיחה המדויק כל שנה), אך לי התמזל המזל שהטרק נפתח יחסית סמוך למועד הטיול, בסוף יוני. עוד פיצ'ר של סוף יוני באיסלנד הוא שהשמש לא שוקעת בכלל. יום שלא נגמר. אז אמרתי לעצמי ביוהרה של אמצע גיל ה-20 - מה הסיפור? סך הכל 55 ק"מ, פשוט אלך כפליים יותר בשני ימי ההליכה שיש לי. ותמיד אני יכול להמשיך לתוך הלילה שהוא בעצם יום.

עם האמירה הזאת נפרדתי ממשפחתי, שהגיעה יחד איתי למיקום תחילת הטרק, יעד שווה בפני עצמו.

יצאתי לדרך. על גבי - אוהל, שק שינה, וכל האוכל שהייתי צריך ליומיים (כמה חטיפי אנרגיה, קבנוס, פסטה, גזיה, גז ורוטב סצ'ואן).

היום הראשון של הטרק

כמו כל טרק, הוא מתחיל קליל. יש אנרגיות ואדרנלין של התחלה, אף שמהר מאוד אני מגלה שכבר אין קליטה בטלפון.

הטרק מתחיל בעליה מתונה קלה אל תוך שדה געשי של אבנים מחודדות שעליהם מעין גבשושיות בצבע ירוק בהיר - צמחיה ספוגית משהו.

שדה געשי עם צמחיה ספוגית-משהו

הנוף הכללי שמאפיין את המקטע הזה הוא הרים חצי מושלגים (למרות שקיץ, זה איסלנד ועדין די קר, במיוחד במעלה הפסגות) וחצי חומים מעל עמקים ירוקים ואותם שדות געשיים.

פה ושם יש עשן שיוצא מהאדמה באזור שבו הקרקע היא אדומה-ירוקה, ומדי פעם רואים גם מים רותחים (כל כך רותחים שאי אפשר להיכנס אליהם ולהישאר בחיים אם לא צוין אחרת). הצירוף בין הצבעים - חום, לבן, ירוק רגיל, ירוק בהיר ואדום, לצד העשן, יוצר סביבה חייזרית-משהו.

השביל אגב מסומן במעין מקלות שנטועים בקרקע עם סימון אדום עליהם, לרוב לא מאוד רחוקים אחד מהשני. לכן די קל לנווט.

העליות ממשיכות, ומתחלפות מדי פעם במישור. לקראת סוף מקטע זה, יש עליה יחסית ארוכה, רצופה ומשעממת כי ההר שעליו עולים מכוסה שלג בלבד. מתחיל להתקרר ממש, אבל לא היה לי קר בגלל המאמץ. ממשיך וממשיך בעליה, עד שמגיע לסוג של כתף שבה יש את הבקתה הראשונה בטרק (Hrafntinnusker). רוב האנשים שהתחילו איתי את הטרק ישנים כאן. אני עצמי אוכל צהריים (פסטה מבושלת בגזיה, עם חלקי קבנוס וברוטב סצ'ואן) - וממשיך ל"יום" הבא. עד כה הכל טוב.

עוד נוף טיפוסי בטרק

ולמרות שאני המשכתי הלאה, כאן המקום להגיע משהו על הלינה בטרק: אפשר להזמין מיטה (לדעתי ללא מצעים או שק שינה) בבקתות שונות שפרוסות בסיומו של כל "יום" בטרק. בגלל שיש מעט מקומות והטרק די מוכר ביחס לקיבולת של הבקתות, צריך להזמין מראש ולא בהכרח יהיה מקום. בגלל שההחלטה עבורי לעשות את הטרק הייתה יחסית ברגע האחרון, לא בניתי על מקום בבקתות, ולכן סחבתי אוהל יחד עם שק השינה. צריך לשלם גם על הזכות לנטוע את האוהל ליד הבקתות (איסלנד, אז קצת יקר, אבל לא יקר כמו לשכור מיטה).

עשן יוצא מהאדמה

היום השני של הטרק (עבורי - החצי השני של היום הראשון)

ללא ספק המקטע הכי מיוחד של הטרק.

היום ממשיך מהבקתה הקודמת, כאמור במעין כתף כזאת. באיזשהו שלב מתחילים לרדת למעין בקעים באדמה ולעלות לשלוחות שבהן כל מה שתיארתי במקטע הקודם מקצין.

העולם מתפרק סביבכם

הצבעים הירוקים-אדומים של האדמה נעשים יותר עזים, העשן יותר סמיך, ובאיזשהו שלב האדמה עצמה מתחילה לבעבע בצורות שונות. התחושה היא שהעולם מתפרק סביבכם. וברקע אותם הרים חומים-ירוקים-לבנים.

ממשיך לחצות את הבקעים והגבעות, ובאיזשהו שלב מתחילה עליה לא קשה מדי אל תוך שלוחה יותר ממושכת. עולים ועולים, עד שלפתע מעלה השלוחה נגמר ומתגלה נוף מרהיב. הכי יפה בטרק.

תצפית יפייפיה על עמק ירוק, ליד אגם, שברקע שלו הרים וגם קרחונים עצומים באופק. בתוך העמק רואים מרחוק גם את הבקתה הבאה וצבעים שונים של אוהלים שניטעו ליד הבקתה. הנוף הזה מבחינתי שווה את כל המאמץ של הטרק.

הנוף מהתצפית ב"יום" השני. תאמינו לי, התמונה לא מבטאת את היופי של התצפית

ואז יש ירידה תלולה אל תוך הבקעה. אני יורד וחושב לעצמי שהיה יותר יעיל לעשות זאת בסקי (למרות שהשלג כבר פחות קיים). אחרי ירידה ממושכת ועוד הליכה במישור, אני מגיע לבקתה שבה אמורים לישון אחרי היום השני (Álftavatn). אני נח קצת, אבל מחליט להמשיך עוד קצת - כדי לקצר את יום המחרת. אני יודע על בקתה נוספת מרחק של כמה קילומטרים מהבקתה הזאת ומחליט לישון בה (Hvanngil). למה לסבול מחר אם אפשר עכשיו.

ממשיך ללכת, וכבר מתחיל להיות מאוחר. עשר בלילה או משהו כזה. אבל בחוץ - אור כמו באמצע היום. אז אין מניעה להפסיק ללכת. אין מניעה - חוץ מזה שמתחיל לכאוב כבר כל הגוף - בעיקר הרגלים שהולכות והכתפיים שעליהן התיק (הלא ארגונומי בעליל).

אבל הולך בכל זאת. ממשיך למרות הכאב.

ולפתע, אבוי: יש נהר שוצף ביני לבין הבקתה הבאה. ידעתי שצריך לעבור מים בגובה הברך בטרק, אבל לא חשבתי שיהיה כזה שוצף. טוב, אין מה לעשות, צריך לעבור. כבר 11 בלילה, אז אני לבד לחלוטין. אין לי סנדלים, אז צריך להחליט: להרטיב את הנעליים או להיות יחף. אם אני מרטיב את הנעליים, זהו, אני רטוב ליתר הטיול. מחליט לעבור את הנהר יחף, וקושר את הנעליים לתיק. ברגע הראשון מבין כמה זו טעות. האבנים מחודדות וממש כואב ברגלים. יחד עם המים השוצפים, הכאב שיש בכל הגוף, התיק המכביד והנעלים שנתלים מעלי ושמוציאים אותי מאיזון, מאוד קשה ללכת ולעמוד. צעד אחר צעד אני צולח את הנהר, אבל כמעט נשטף במים כמה פעמים. אם הייתי נשטף - אף אחד לא היה מוצא אותי עד היום הבא. עכשיו 11 בלילה, למרות האור שיש בחוץ. מסוכן ולא מומלץ.

בסוף מצליח להגיע לגדה השניה, אבל צריך להירגע. אני פשוט יושב על הגדה השניה ונרגע במשך איזה חצי שעה. אחר כך קם, הולך את מה שנשאר עד לבקתה השניה (כבר לא שם לב לנוף), מקים את האוהל, אוכל ארוחת ערב והולך לישון.

היום השלישי של הטרק (עבורי - החצי הראשון של היום השני)

בוקר טוב. קם, אוכל חטיף אנרגיה, ויוצא לדרך. עדין הגוף כואב אבל השינה מרעננת ואני מוכן ליום החדש.

ביום זה נגלה נוף מסוג חדש, שבגדול מתאפין בצבע אחד: חום כהה. לכן היום הזה קצת פחות יפה מקודמיו, לא נורא. גם מיוחד. ההליכה היא מישורית יחסית, במעין מדבר חום כזה (למרות שקריר בחוץ). הנוף די חדגוני, חוץ מההרים שהצורות שלהם מתחלפות. מתחיל לקרוא להם בשמות. הר הכובע, הר השולחן ועוד.

נוף טיפוסי למקטע ה"יום" השלישי. "מדבר" חום

והפעם הכאב מתחיל להציק יותר מוקדם ביום, שזה הגיוני כי התחלתי את היום עם חלק מהכאב של אתמול. לא נורא, ממשיכים. אני אגב מגלה שיותר כואב לקום ממנוחה קצרה מאשר פשוט להמשיך, אז ממעט גם במנוחה.

גם במקטע הזה יש נהר שצריך לעבור, אבל הוא פחות שוצף ואני עובר אותו בקלות יחסית. יש גם נחלים עם גשרים קטנים מעליהם. בסופו של דבר, מגיע באמצע היום לבקתה הבאה, שבה רוב האנשים ישנים את הלילה השלישי (Emstrur). אני כמובן אוכל לידה צהריים לפני שאני ממשיך הלאה.

היום הרביעי של הטרק (עבורי - החצי השני של היום השני)

המקטע הזה יחסית מגוון, בניגוד למקטע הקודם. מתחילים את היום בירידה לעמקים קטנים כאלה ועליה מהר.

מתישהו מתחיל להתגלות הר מוזר כזה, עם שן\קרן מזדקרת, שנראה כמו מאורה של קוסם אכזר. קשה להסביר למה - תסתכלו על התמונה. ההר מלווה חלק גדול מההליכה בשעות הבאות, ואני לאט לאט מסתובב סביב חלקו. אני לבד כמובן, אז בראש שלי אני מתחיל להמציא סיפורים על הקוסם שגר שם.

מאורתו של הקוסם האכזר, בדמיוני לפחות

באיזשהו שלב גם עולים להר שנראה כמו ההר ההוא ממלך האריות, שבו רפיקי מחזיק את סימבה. עייף מדי בשביל לצלם. מתישהו ההליכה מלווה גם במעין חומה קטנה משמאל, קצת יותר גבוהה ממני.

ממשיך בשביל עד ששוב מגיע לאיזשהו נחל, אבל הפעם הוא הרבה יותר רדוד ורגוע מהשניים שקדמו לו. יש בו גם "איים" אז אפשר לקפץ מעליהם ולהימנע מלהיות יחף או להירטב. כבר מתחיל להיות ערב, כל הגוף כואב לי, אבל אני כבר מריח את הסוף. אגב, בגלל שיש שמש לאורך חלק מההליכה (למרות שקריר), אני מגלה שנשרפתי בפנים ובעורף.

אחרי הנחל מתחיל נוף חדש לחלוטין, מאוד זר לטרק עד כה.

ת'ורסמורק. היער של ת'ור.

אחרי יומיים של נוף ללא עץ לרפואה, פתאום נכנסים ליער ירוק ועצום (לפחות לזכרוני, בתמונות שאני מחפש עכשיו נראים קצת אחרת. לא מצאתי תמונות משלי). והוא כל כך יפה. באחד מהמקומות ביער יש צוק שמתחתיו גם יער אינסופי. מאוד מוזר לפגוש כזה באיסלנד, אבל הנה הוא שם. היער עבה ומסתורי, ופתאום מבינים למה האמונה הנורדית חשבה שת'ור גר ביער הזה.

יש כמה בקתות ביער, אני קצת מתבלבל ביניהן, בעיקר חשוב לי להגיע לבקתה שידעתי שממנה יש אוטובוס חזרה לציוויליזציה. אחרי קצת הסתבכות מוצא את הבקתה שבה תכננתי לישון. זהו, הטרק נגמר.

פתאום יש מעט קליטה, שולח סמס להורים שאני בסדר, בונה את האוהל, אוכל ארוחת ערב והולך לישון. כל הגוף כואב, הקרקע לא נוחה, יש שמש בחוץ (למרות שמאוחר), אבל בסוף מצליח להירדם. קם בבוקר למחרת, מתארגן, ורואה אוטובוס עצום בגודלו, סוג של טנק, שמתקרב לאזור. האוטובוסים האלה עוברים מעל טופוגרפיה מאתגרת אז יש להם גלגלים עצומים. נרדם על האוטובוס אבל קם מספיק זמן לפני תחנת הדלק שבה קבעתי לפגוש את המשפחה. כולי צולע, דואב, כואב - אבל מאושר.

אם תחליטו לצאת לטרק - בהצלחה! הפוסט הזה מבוסס על זכרונותיי ולכן תבדקו את כל הפרטים לפני שאתם יוצאים לדרך.

הערה נוספת: אני חושב ששייכתי נכון את התמונות בפוסט למקטעי הטרק, אבל סלחו לי - ייתכן שטעיתי בשיוכן בגלל הזמן שעבר מאז שעשיתי את הטרק.