חיפוש
  • ehashkes

עקרונות גשרי הכלכלה (קטע שירד בעריכת "גשרי הכלכלה")


חלק הארי של הספר "גשרי הכלכלה" דן במוקדים אפשריים של שיתוף פעולה כלכלי עם מדינות שעוינות יותר או פחות את ישראל. בעת הפיכת מוקדי השת"פ הללו למציאות, עלינו לקחת בחשבון מספר עקרונות ומוקדים לבחינה, שמחשבה עליהם צריכה להנחות קבלת החלטות ישראלית בכל מקרה פרטני.


מיקומו של התמריץ הכלכלי בקבלת ההחלטות. הנחת היסוד שעומדת מאחורי עקרונות "גשרי הכלכלה" היא החשיבות שבתמריצים כלכליים בקבלת ההחלטות של המנהיג ושל האזרח הממוצע. ככל שהתמריץ הכלכלי יותר מכוון הן את המנהיג והן את האזרח להפחית את העוינות כלפי ישראל, כך גוברת הסבירות שאכן תפחת העוינות. וככל שאותו תמריץ גדול יותר ומוחשי יותר, כך גובר כוחו.

בפרק א' של הספר דנו במחקרים אקדמיים שעל פי רוב מראים שברמה המדינתית זהו אכן המקרה. עם זאת, בשיקול הדעת של האדם הפרטי, למשל בהחלטה אם להפוך למחבל, המצב יותר מורכב: מחקרים שונים הראו שלעיתים למצב סוציואקונומי גבוה יותר יכול להיות דווקא מתאם חיובי להשתייכות לארגוני טרור. אך פה צריך לעשות הבחנה חשובה. מחקרים אלו לא מדדו את עוצמת התמריץ הכלכלי לחיות בשלום או את ההשפעה של קשרים כלכליים ברמת היחיד, אלא רק את הקשר בין עושר לנטיה לעסוק בטרור; בפרקים השונים של "גשרי הכלכלה", הספר דן במקרים שונים שבהם קשרים כלכליים "מלמטה למעלה" כן מובילים לתמריץ לחיות בעוינות פחותה.

בניגוד לכך, לעיתים התמריץ הכלכלי יכול דווקא לעודד את הגברת העוינות, למשל באמצעות הבנה שפעולות מסלימות ייענו בתמורות כלכליות, ואז הנחת היסוד אמנם עדיין עובדת, רק בכיוון ההפוך. לא די בהכנסה של שיקולים כלכליים למשוואה - אלו נדרשים להיות "בכיוון" הנכון.

אין פירוש עקרון זה ששיקולים כלכליים הם היחידים במסכת השיקולים של המנהיג המזרח-תיכוני. אדרבה, ובפרט במזרח התיכון, שיקולים אידיאולוגיים הם רבי-עוצמה, למשל שיקולים דתיים, לאומניים, או לעיתים אנטישמיות קלאסית. ככל שמנהיג כלשהו יותר מונע מאידאולוגיה אנטי-ישראלית, כך נתקשה ליישם את הגשר הכלכלי ביחסים עם המדינה שבראשה הוא עומד. אך מרבית המדינות והאנשים, במיוחד בטווח הארוך, נוטים לייחס חשיבות רבה לשיקול הכלכלי, במיוחד כשהדבר נוגע לעצמם ולמשפחתם. אפילו ארגוני טרור, כשהם מקבלים אחריות מנהלית על מיליוני אנשים, לוקחים שיקולים כלכליים מאוד ברצינות, כפי שהספר מתאר.

נוסף על כך, חשוב להדגיש שקשרים כלכליים לא תמיד מובילים לקשרים מדיניים גוברים או להפחתה גלויה של העוינות, ואף יותר מכך - לרוב לא ניתן לראות השפעה כזו בטווח הקצר. ולכן, גשרי הכלכלה הם גם מטרה, לא רק אמצעי. קשרים כלכליים הם כבר בפני עצמם יעד שיש לשאוף אליו ולשמרו - גם כי הם בעתיד יכולים להיות בסיס ליחסים מדיניים אך גם כי הם ביטוי לקשר כאן ועכשיו. לא צריך טקס רב רושם בבית הלבן או מינוי הדדי של שגרירים כדי ליצור חיבורים בין הנהגות, עמים וקהילות עסקיות, והנהגה מדינית שמבינה זו תוכל לקדם את היחסים כאן ועכשיו ולא לחכות להסכם מדיני "הכל כלול".


עיקרון הניתוק. אמנם תפיסת "גשרי הכלכלה" גורסת כי ישנו פוטנציאל רב להשפעה חיובית של התפתחויות בכלכלה על קשרים מדיניים; אך דווקא כדי שתתממש ההשפעה החיובית, או לפחות כדי לקדם קשר כלכלי כיעד בפני עצמו כאן ועכשיו (ראו הסעיף הקודם), צריך לעשות ניתוק בין ההתפתחויות הכלכליות להתפתחויות מדיניות. עיקרון זה מנוגד לדעה המקובלת. למשל, בדרך כלל, מדינאים נוטים לחבר בין התפתחויות במישור המדינה בין ישראל לפלסטינים לבין העצמת הקשר הכלכלי עימם. ראינו זאת בועידה שכינס ממשל טראמפ בבחריין לקידום השלום עם הפלסטינים ביוני 2019, שבה ההבנה המובילה הייתה שלא ניתן להתקדם עם התכנית הכלכלית שהוצגה ללא פריצת דרך במובן הפוליטי. טוני בלייר, אדם שמייצג את החשיבה הבינלאומית בנושא הפתרון הנדרש לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמר בוועידה ש"לא יהיה שלום כלכלי, אבל יהיה שלום עם מרכיבים כלכליים ופוליטיים". ובוודאי זו גישתה של הרשות הפלסטינית, שסירבה להשתתף בוועידה.

אלא שההתעקשות לחבר בין סוגיות, דהיינו שלא לאפשר קשרים כלכליים בגלל היעדר התקדמות במישור הפוליטי, היא בבחינת חלמאות: כולם מפסידים, ובינתיים קשרים כלכליים שיכולים להועיל עם כל הצדדים, לא מתקיימים. אם אפשר להתקדם בסוגיות קונקרטיות, שרק משפרות את המצב של כולם ומגבירות את החיבור של הצדדים ואת התמריץ לשלום, אז למה לא לעשות זאת? היחידים שמרוויחים מהיעדר התקדמות בסוגיות כלכליות, הם אלה שרוצים שהסכסוך יימשך מסיבותיהם האינטרסנטיות. במקרים כאלו, יש לקדם קשרים במידת האפשר "מלמטה למעלה". הניתוק צריך להיות נוכח גם בכיוון ההפוך - לא לדרוש שינוי ביחסים המדיניים כתנאי לקשר כלכלי, אחרת מספר מכריע של היוזמות הכלכליות ייבלם מחוסר רצון מדיני לקדם אותם.



"מלמעלה למטה" מול "מלמטה למעלה". את גשרי הכלכלה יש לבסס על תמהיל, שמשתנה ממדינה למדינה, בשתי גישות שונות: "Top down" – "מלמעלה למטה" לעומת "Bottom up" – "מלמטה למעלה". בגישת ה"מלמעלה למטה", ההנהגות מחליטות על שיתוף פעולה עם ישראל – סחר, השקעות, פרויקטים משותפים וכיוצא בזה. בגישת ה"מלמטה למעלה", השינוי מתחיל מהאנשים ולא מההנהגות. החלטות אישיות היכן לקנות, איפה לעבוד או להקים מפעל, היכן לטייל וכיוצא באלה – הן החלטות שאנשים לוקחים בזמן שההנהגות יכולות לנסות לקדמן או למנוע אותן. במדינות שבהן ההנהגה היא ריכוזית יותר, אשר לה אינטרס חזק לשתף פעולה עם ישראל, הדגש יהיה על "מלמעלה למטה". מדינות כמו סעודיה ומצרים משתייכות לקטגוריה זו. לעומת זאת, בכלכלות שבהן ההנהגות אינן חפצות בקשרים עם ישראל, אך קיים אינטרס ברור לאדם הפשוט להיות באינטראקציה עם הכלכלה הישראלית, הגישה המתבקשת היא "מלמטה למעלה". הכלכלה הפלסטינית משתייכת באופן מובהק לקטגוריה הזאת, והגשר הכלכלי ינחל כישלון אם ינסו לאלץ בה את גישת ה"מלמעלה למטה". יש מדינות שבהן ניתן לסמן את שתי הגישות כרלוונטיות, למשל ירדן, וייתכן אפילו שמדינות אויב מסוימות, כמו לבנון. כמובן שיש מדינות ששתי הגישות לא יכולות לעבוד בצורה הנוכחית, בשל העוינות המוחלטת של ההנהגה לישראל. איראן היא הדוגמה המובהקת לכך. במקרה כזה, לא ניתן לקוות לכך שהתמריצים הכלכליים ינחו את ההנהגה או הציבור לחתור לשלום על ישראל. ובכל זאת, גם ביחס למדינות הללו, ניתן לדון במידת הרלוונטיות של התמריץ הכלכלי, לפי מורכבותו של כל מקרה לגופו (כפי שעולה בפרקים השונים בספר).


סבלנות. בניגוד לניסיונות העבר הכושלים לפתור ביעף את כל סכסוכי ישראל באבחה של הסכם שלום, הגשר הכלכלי עובד לאט ובהדרגה. לקשר כלכלי בין אזרחים ובין מדינות לוקח זמן להיבנות, כמו שגם רומא לא נבנתה ביום אחד. ביחס לגשרי הכלכלה, "שלום עכשיו" לא אפשרי במזרח התיכון, אלא "שלום בהקדם האפשרי". ויחד עם זאת, יש בכוחם של תמריצים כלכליים לשחוק בהדרגה אידיאולוגיה נוקשה.


החשיבות שבהדדיות. עיקרון חשוב בתפיסת גשרי הכלכלה הוא התועלת הכלכלית ההדדית. כדי שקשרים מפרים יוכלו להיווצר ולהישמר, עליהם להניב תועלת לשני הצדדים, ובמקרה שלנו להניב תועלת כלכלית הן לישראל והן למדינות שמסביבה. אם הקשר יהיה חד כיווני, למשל במקרה של מענקי סיוע או העברות מים מתמשכות ממדינה אחת למדינה אחרת, במקרים רבים הקשר לא יהיה בר-קיימא, או שיוביל להרעת היחסים ולא לשיפורם.

קשר כלכלי שמועיל עם מדינה אחת, יישאר כמנוף ביד המדינה שמעניקה את הסיוע. מצבי רוח משתנים, החלפת השלטון או הרעה זמנית ביחסי המדינות, עלולים לגרור לסיום הקשר, ועשויים גם לגרום להתנגדות בקרב אזרחי המדינה המסייעת על הוצאת כספי ציבור על מטרה שאיננה משרתת את משלמי המיסים. נוסף על כך, קשר מסוג זה יכול להוביל לתלות שלילית ואף לתחושת איום מתמיד מצד המדינה המסוייעת, במיוחד נוכח הרגישות של קשרים עם ישראל במקרה שלנו. לכן, כדי שקשר כלכלי ספציפי יישמר בר-קיימא, עליו להראות יתרונות כלכליים ברורים לשני הצדדים, למרות שבמרבית המקרים היתרונות הכלכליים יהיו בלתי שקולים בעוצמתם.


בחינה רחבה של השיקולים. עיקרון נוסף מכתיב את הצורך בבחינה רחבה של מכלול השיקולים: בבחינה של כל צעד כלכלי שקשור למדינה אחרת, יש להתייחס גם לתועלת המדינית, מעבר לתועלת הכלכלית המצומצמת. כל עוד מתקיים העיקרון הקודם, שמכתיב תועלת כלכלית הדדית בכל קשר כלכלי, חובה להסתכל על התמונה הכוללת, ולקחת בחשבון לא רק את האינטרס הכלכלי המצומצם, אלא גם את האינטרס המדיני. מתוך ההבחנה הזו, ניתן "לסבול" גם תועלת כלכלית בלתי-סימטרית (אך כאמור, כדאי שההדדיות תהיה קיימת) וגוברת הנכונות לקחת סיכונים כלכליים יותר מאשר אם השיקול עסקי בלבד. גישה כזו מאפשרת תועלת ארוכת טווח שלא בהכרח ניתן לראות בשיקולים כלכליים ברורים כיום, ועשויה להוות פתח לקשרים כלכליים במובן הרחב, למשל סביב פרוייקטים שונים שנידונים בספר.


חשיפת הקשרים הכלכליים. ככל שיותר גורמים במשטרים ובעמי המדינות מסביב ישראל יידעו שקיימת תועלת כלכלית ממשית, שניתן לכמת ולהרגיש, עבור המדינה שלהם, כך יוכל הקשר הכלכלי להניב גם התקרבות בין המדינות והעמים, ובכך לקדם את חזון גשרי הכלכלה. אולם, לאור הסנטימנט האנטי-ישראלי הפושה לעיתים קרובות במדינות ערביות, אין לפסול גם קשרים שמתקיימים ללא חשיפה. זאת, ממספר סיבות: קשרים כלכליים חשאיים לעיתים מתפתחים לקשרים פומביים, כמו הקשרים עם איחוד האמירויות; גם אם מעטים בלבד מכירים את הקשרים הכלכליים עם ישראל ומוקירים את תועלתם הכלכלית, בדרך כלל יהיו אלו אנשי מפתח במשטרים של המדינות שמסביב ישראל; וגם קשר חשאי מחייב לעיתים קרובות היכרות של גורמים מקצועיים – אנשי עסקים, עובדים בתשתיות, פקידים ממשלתיים וכיוצא בזה, שיכולים להיות ליבה משפיעה של אזרחים שלא סבורים שישראל היא בהכרח השטן.

בכל אופן, דרך לקדם קשרים כלכליים גם לנוכח העוינות לישראל, היא לטשטש את המעורבות הישראלית, ולבצע את הקשרים באמצעות מתווכים, למשל המתווך האמריקאי או האירופי. בדומה, אפשר לנצל מסגרות מולטילטרליות, שכוללות מדינות רבות מעבר לישראל, כדי להרחיק את מידת "ישראליותו" של הקשר. גם במתווים הללו, נותרים היתרונות של שיתוף הפעולה: תועלת כלכלית לשני הצדדים ותמריץ לשמור על הקשר.


תמריץ שלילי לטרור ולהתנהלות עוינת. אי אפשר להתייחס לאזור שמסביבנו כאזור שתמיד קיימת בו משילות מדינתית מסודרת. למשל, כידוע, לחזבאללה השפעה רבה בלבנון, וחמאס שולטת ביד רמה ברצועת עזה - גופים שאינם מדינות אך שברשותם עוצמה להשליט את רצונם על האזרחים. יש לוודא באמצעות מנגנונים שונים כי התועלת הכלכלית לא תגיע לארגון הטרור ולחיזוק מאמציו לבנות את כוחו מול ישראל. אחרת, ייתכן שהקשרים הכלכליים יעניקו תמריצים לפעילות חבלנית, או שיאפשרו תמריצים של גורמים שונים לקחת חלק באותה פעילות טרור. תשלום משכורות לפעילי טרור, למשל, הם ההיפך מגשר כלכלי. ולכן, יש להשתמש בקשרים כלכליים כדי להפחית את התמריץ לפעילות טרור, לא להגביר אותה. באותה מידה, כפי שיש ליצור תמריץ חיובי לשלום בקרב הנהגות של מדינות, חשוב ליצור "מקלות" בדמות תמריצים שליליים להתנהלות מלחמתית מטעם ארגוני טרור ומדינות שתומכות בהם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך מהשנים האחרונות היא הסנקציות האמריקאיות על תוכנית הגרעין של איראן, שהביאו את איראן להגביל את מהירות התקדמות פרויקט זה (אם כי יש מחלוקת באשר לאפקטיביות המדינית של הסנקציות). "גשרי הכלכלה" מתמקד בתמריצים כלכליים חיוביים, אך גם נושא התמריצים הכלכליים השליליים ומידת האפקטיביות שלהם ראוי להתעסקות רחבה.


לסיכום העקרונות הללו, את הגשר הכלכלי צריך לקדם בתבונה, תוך ניתוק מירבי של האידיאולוגיה, והתמקדות במה יכול להביא תועלת, ברמת המדינה וברמת האדם הפשוט. על העקרונות הללו ללוות את קידום מוקדי גשרי הכלכלה בין ישראל לבין מדינות המזרח התיכון.


45 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול